אהוד

אהוד

Monday, April 03, 2006

קורות חיים אהוד ז"ל


אהוד נולד בשנת 1957
כבן השני למשפחת ירון שגרה במושבה גדרה בשיכון משפחות צבא קבע
בהיותו בן שנה וחצי בשנת 1958 עברה המשפחה לחיפה לשכונת רמות רמז
כעבור שנה עברה המשפחה לשכונה סמוכה נווה שאנן ,אהוד הלך לגן רחל
בשנת 1962 בהיותו בן 6 עברה המשפחה דרומה לבסיס תל נוף
אהוד החל את לימודיו ביה"ס היסודי "אור קדרון" במושב קדרון
בשנת 1964 עברה המשפחה לבסיס חצור
אהוד למד יחד עם כל ילדי השיכון בביה"ס היסודי "מבואות" בבאר טוביה
עם פרוץ מלחמת ששת הימים פונו כל המשפחות מהבסיס לנתניה
למרבה האירוניה דווקא נתניה הופצצה מהאוויר ע"י מטוסים ירדניים ועיראקיים
בשנת 1967 עברה המשפחה לבית החדש ברמת השרון
אהוד למד בבית הספר היסודי "אמירים" בנוה רסקו והמשיך את לימודיו בתיכון "השרון
אהוד סבל ממום לב מלידה ולכן בשנת שנת 1975 עבר אהוד ניתוח לב פתוח
לאחר הניתוח הורגש שיפור משמעותי במצב בריאותו ובכושר תפקודו הפיזי
למרות זאת נמנע ממנו למשך כשנתיים להתגייס לצבא
אהוד השתלב בתנועת הנוער מחנות העולים בקן התנועה ליד הבית
בשנת שנת 1976 סיים את תיכון השרון
במסגרת גרעין "בזמן" של תנועת מחנות העולים שקיבוץ היעד שלו היה קיבוץ משגב עם הגרעין היה בשל"ת מוקדם בהיאחזות הנח"ל רועי שבבקעת הירדן
חברי הגרעין ללא אהוד גויסו שנה לפניו והתחילו את מסלול השירות הקרבי
בשנת 1978 התגייס אהוד לשירות צבאי בנח"ל והצטרף לחבריו בגרעין
אהוד מלא תפקידים שונים במסגרת ההיאחזות ובשנת 1979 כאשר חבריו נכסו לפעילות צבאית מלאה הרגיש אהוד שהוא יכול לתרום לצבא בפעילות יותר מעניינת ועבר לשרת בחיל האוויר במחלקת המודיעין ,יחד עם זאת המשיך אהוד לשמור על קשר אמיץ עם חבריו מהגרעין שהשתחררו בשנת 1979 והצטרפו לקיבוץ משגב עם
בקיבוץ לכל חבר גרעין הייתה משפחה מאמצת ואהוד זכה להתקבל לאימוץ ע"י משפחת יונאי טליה ואייל שנתנה לו בית חם והקשר בניהם היה אמיץ ,קשר זה נשמר עם המשפחה עד היום
עם שחרורו מהשירות בצבא בשנת 1981 ,חזר אהוד והצטרף לגרעין שלו בקיבוץ משגב עם
ושובץ לעבוד במטע ההר של התפוחים

לאחר כחודשים תוך כדי נסיעה בטרקטור בדרכו לעבודה במטע ,משאית שהופיעה מול נתיב נסיעתו גרמה לו לרדת לשולי הכביש ולהתהפך
אהוד נפצע אנושות ופונה לקריית שמונה, שם נפטר

קצת על אהוד שלנו

פוצק'ה

רק שקברו את אהוד ירון התברר להורים שלו שבכלל קוראים לו פוצ'קה
אין ספק,שפוצ'קה מזוהה יותר מכל אחד אחר מאתנו עם משגב עם. פוצ'קה חי ונושם את משגב בכל גופו.הוא היה שם יותר זמן מכל אחד מאתנו.הוא היה שם כשאנחנו היינו בבט"ש והוא היה זה שמחרף נפשו וגופו בטרקטור (בחורף,הגשם,בשלג) להביא אותנו לאפטר של כמה שעות עם העגלה של מטע הר.פוצ'קה מת במשגב בדרך למטע הר.בדרך למקום בו עבד כל הזמן.בדרך למקום שהיה כמעט הכי חשוב לו
אנחנו לא בטוחים אם פוצ'קה היה נשאר חבר משק בשגב,אבל מה שבטוח הכי רצה לעשות זה להמשיך לעבוד במטע ולטייל ולצלםולטייל ולצלם
דווקא הוא ,שבגופו לא היה מהחסונים שבננו,היתה לו מוטיבציה אין סופית לטייל,ובעיקר ברגל,כאנחנו היינו מסטלבטים הוא היה מטייל.כאנחנו נסענו לחופש לעיר כדי לראות סרט או חלילה לשתות משהו הוא היה מטייל.כשאנחנו רצינו לנוח הוא היה פולט לעברינו "פדלאות"
פוצ'קה לא היה צריך למות בתאונה ובטח לא מטרקטור בדרך למטע.אם כבר היה צריך למות ממשהו,הוא היה צריך למות צמחוק מתגלגל ובלתי נשלט.כשהוא היה צוחק,הוא היה מתפקע ולרוב גם נופל על הרצפה.האמת,לא תמיד הבנו ממה הוא צוחק אבל אותו זה הצחיק.רק מאוחר יותר,כשנרגע קצת והיה מסביר מה היתה הפואנטה שאנחנו לא הבנו ואז שוב מתפקע מצחוק,אבל כבר היינו מצטרפים
לפוצ'קה לא היתה פתיחה קלה לחיים.עד ימי בגרותו היתה לו תקופה לא קלה.ניתוח הלב שעבר אפשר לו להתחיל לחיות כמו כל אחד.בדחף שיש רק לאנשים מסוגו הוא נסה להשלים את החסר.הוא אהב לחיות ואהב את החיים.הדחף הזה להשלים את מה שהחסיר הוא כנראה היה המנוע שדחץ אותו בעליות,הוא כנראה זה שלימד אותו,שאהא ערף,צוחקים כי העולם מצחיק
הוא התחיל לחיות,הוא התחיל לעשות.הוא העדיף לעזוב את החמימות הנעימה והסטלבטית שאפשר לו השירות בנח"ל.הוא עזב את הגרעין והלך לעשות תפקיד מעניין בחיל האוויר.והוא התחיל לחשוב גם על עצמו.הוא הבין שיש חיים לצד מטע הר.הוא אפילו הבין שלהיות עם בנות זה מותר ואפילו נעים

לפוצ'קה היו פנים של ילד.הוא היה הילד,הוא היה הילד שבכל אחד מאיתו.זה לא שהוא פחות בוגר מאתנו (נכון שהוא היה האחרון שהתחיל להתגלח)הוא פשוט שמר ושימר איזה שהיא נאיביות שאנחנו כנראה מיהרנו לנטוש בדרכנו לעשות את עצמנו כאילו לעשות את עצמנו כאילו גדולים,עלק
הנוכחות שלו ,הצחוק שלו,הדברים שנורא הרגיזו אותו,שימשו לו תמרור.את התמרור הזה לא תמיד השכלנו להבין בזמן
פוצקה הוא הזכרון שלנו ממשגב ולמעשה מהתקופה כולה.הוא המשגב שלנו.הוא כל מה שאנחנו זוכרים מהתקופה הזו יותר מהכל.צחוקו המתפקע מזכיר לנו אירועים מגה –היסטוריים כמו גילוח הזקן של עמרי על כביש המערכת,או הניסיון לשרוף את הבודדים,או גניבת הפרילי מאקונומיה,שלא לדבר על דפיקת השניצלים על מכסה המנוע של הטרנזיט.בלעדיו הטיולים והמפעלים היו סתם פסיק בדברי ימי תמועת הנוער החלוצית "דרור מחנות העולים" (מה זה ???) ,בזכותו הם הפכו לאירוע שכל מי שהיה שם זוכר אותו
הפרק של משגב כבר מאחורינו,מפעם לפעם אנחנו נוסעים לשם עם האישה או הבעל והילדים.פחותופחות אנחנו מזהים את האנשים שאנחנו פוגשים שם.אנחנו לא תמיד מצליחים לענות לשאלות התמימות של הילדיםשלנו ששואלים "מה בכלל עשיתם שם ?" . אבל תמיד בדרך אחרי מטע הר כשכבר ממש קרובים לשער של המשק אנחנו עוברים את המקום המקולל הזה,אנחנו מבינים שהשארנו שם משהו
השארנו את האידיאולוגיה הבומבסטית,השארנו את הנעורים,השארנו את ההתבגרות השארנו את התמימות,השארנו את פוצ'קה
השארנו חבר

עמרי וגיל 1996

12.07.1996



עטרה, עמרי וגיל שלום,

עכשיו שעבר מעט זמן מיום ששי ושבת האחרונים וההתרגשות מעט חלפה, מצאנו צורך לכתוב לכם מספר מילות תודה והערכה על ארגון הערב והמפגש המאד מרגש וכבד עבורנו, אבל יחד עם זאת מאד נהנינו להיות שוב בחברתכם

מאד שמחנו מחד והופתענו מאידך לשמוע עד כמה היה אהוד דמות מרכזית ואהודה על חברי הגרעין. לא יכול היה להיות עבורנו מפגש יותר מעניין ומכובד אשר בו מעלים בין היתר זיכרונות וסיפורים על אהוד, ועל אחת כמה וכמה שכל זה נעשה ביום הולדתו ה 39

אתם חברי גרעין בזמן טליה ואיל, מהווים עבורנו את הקשר והזיכרון לאהוד,
ואנו מעריכים מאד את העובדה שהנכם ממשיכים לשמור על קשר איתנו. אנו
נשמח באם תמשיכו כך גם בעתיד


בתודה הוקרה והערכה,

שלכם אראלה וחיים