קצת על אהוד שלנו

פוצק'ה

רק שקברו את אהוד ירון התברר להורים שלו שבכלל קוראים לו פוצ'קה
אין ספק,שפוצ'קה מזוהה יותר מכל אחד אחר מאתנו עם משגב עם. פוצ'קה חי ונושם את משגב בכל גופו.הוא היה שם יותר זמן מכל אחד מאתנו.הוא היה שם כשאנחנו היינו בבט"ש והוא היה זה שמחרף נפשו וגופו בטרקטור (בחורף,הגשם,בשלג) להביא אותנו לאפטר של כמה שעות עם העגלה של מטע הר.פוצ'קה מת במשגב בדרך למטע הר.בדרך למקום בו עבד כל הזמן.בדרך למקום שהיה כמעט הכי חשוב לו
אנחנו לא בטוחים אם פוצ'קה היה נשאר חבר משק בשגב,אבל מה שבטוח הכי רצה לעשות זה להמשיך לעבוד במטע ולטייל ולצלםולטייל ולצלם
דווקא הוא ,שבגופו לא היה מהחסונים שבננו,היתה לו מוטיבציה אין סופית לטייל,ובעיקר ברגל,כאנחנו היינו מסטלבטים הוא היה מטייל.כאנחנו נסענו לחופש לעיר כדי לראות סרט או חלילה לשתות משהו הוא היה מטייל.כשאנחנו רצינו לנוח הוא היה פולט לעברינו "פדלאות"
פוצ'קה לא היה צריך למות בתאונה ובטח לא מטרקטור בדרך למטע.אם כבר היה צריך למות ממשהו,הוא היה צריך למות צמחוק מתגלגל ובלתי נשלט.כשהוא היה צוחק,הוא היה מתפקע ולרוב גם נופל על הרצפה.האמת,לא תמיד הבנו ממה הוא צוחק אבל אותו זה הצחיק.רק מאוחר יותר,כשנרגע קצת והיה מסביר מה היתה הפואנטה שאנחנו לא הבנו ואז שוב מתפקע מצחוק,אבל כבר היינו מצטרפים
לפוצ'קה לא היתה פתיחה קלה לחיים.עד ימי בגרותו היתה לו תקופה לא קלה.ניתוח הלב שעבר אפשר לו להתחיל לחיות כמו כל אחד.בדחף שיש רק לאנשים מסוגו הוא נסה להשלים את החסר.הוא אהב לחיות ואהב את החיים.הדחף הזה להשלים את מה שהחסיר הוא כנראה היה המנוע שדחץ אותו בעליות,הוא כנראה זה שלימד אותו,שאהא ערף,צוחקים כי העולם מצחיק
הוא התחיל לחיות,הוא התחיל לעשות.הוא העדיף לעזוב את החמימות הנעימה והסטלבטית שאפשר לו השירות בנח"ל.הוא עזב את הגרעין והלך לעשות תפקיד מעניין בחיל האוויר.והוא התחיל לחשוב גם על עצמו.הוא הבין שיש חיים לצד מטע הר.הוא אפילו הבין שלהיות עם בנות זה מותר ואפילו נעים

לפוצ'קה היו פנים של ילד.הוא היה הילד,הוא היה הילד שבכל אחד מאיתו.זה לא שהוא פחות בוגר מאתנו (נכון שהוא היה האחרון שהתחיל להתגלח)הוא פשוט שמר ושימר איזה שהיא נאיביות שאנחנו כנראה מיהרנו לנטוש בדרכנו לעשות את עצמנו כאילו לעשות את עצמנו כאילו גדולים,עלק
הנוכחות שלו ,הצחוק שלו,הדברים שנורא הרגיזו אותו,שימשו לו תמרור.את התמרור הזה לא תמיד השכלנו להבין בזמן
פוצקה הוא הזכרון שלנו ממשגב ולמעשה מהתקופה כולה.הוא המשגב שלנו.הוא כל מה שאנחנו זוכרים מהתקופה הזו יותר מהכל.צחוקו המתפקע מזכיר לנו אירועים מגה –היסטוריים כמו גילוח הזקן של עמרי על כביש המערכת,או הניסיון לשרוף את הבודדים,או גניבת הפרילי מאקונומיה,שלא לדבר על דפיקת השניצלים על מכסה המנוע של הטרנזיט.בלעדיו הטיולים והמפעלים היו סתם פסיק בדברי ימי תמועת הנוער החלוצית "דרור מחנות העולים" (מה זה ???) ,בזכותו הם הפכו לאירוע שכל מי שהיה שם זוכר אותו
הפרק של משגב כבר מאחורינו,מפעם לפעם אנחנו נוסעים לשם עם האישה או הבעל והילדים.פחותופחות אנחנו מזהים את האנשים שאנחנו פוגשים שם.אנחנו לא תמיד מצליחים לענות לשאלות התמימות של הילדיםשלנו ששואלים "מה בכלל עשיתם שם ?" . אבל תמיד בדרך אחרי מטע הר כשכבר ממש קרובים לשער של המשק אנחנו עוברים את המקום המקולל הזה,אנחנו מבינים שהשארנו שם משהו
השארנו את האידיאולוגיה הבומבסטית,השארנו את הנעורים,השארנו את ההתבגרות השארנו את התמימות,השארנו את פוצ'קה
השארנו חבר

עמרי וגיל 1996

12.07.1996



עטרה, עמרי וגיל שלום,

עכשיו שעבר מעט זמן מיום ששי ושבת האחרונים וההתרגשות מעט חלפה, מצאנו צורך לכתוב לכם מספר מילות תודה והערכה על ארגון הערב והמפגש המאד מרגש וכבד עבורנו, אבל יחד עם זאת מאד נהנינו להיות שוב בחברתכם

מאד שמחנו מחד והופתענו מאידך לשמוע עד כמה היה אהוד דמות מרכזית ואהודה על חברי הגרעין. לא יכול היה להיות עבורנו מפגש יותר מעניין ומכובד אשר בו מעלים בין היתר זיכרונות וסיפורים על אהוד, ועל אחת כמה וכמה שכל זה נעשה ביום הולדתו ה 39

אתם חברי גרעין בזמן טליה ואיל, מהווים עבורנו את הקשר והזיכרון לאהוד,
ואנו מעריכים מאד את העובדה שהנכם ממשיכים לשמור על קשר איתנו. אנו
נשמח באם תמשיכו כך גם בעתיד


בתודה הוקרה והערכה,

שלכם אראלה וחיים